Vayedaber

Baba Kama

Daf 3b

רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. אִם לֹא נֶאֱמַר שׁוֹר הָיִיתִי לָמֵד שׁוֹר מִן הַבּוֹר. מָה אִם הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק חַייָב לְשַׁלֵּם. שׁוֹר שֶׁדַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אוֹ מָה הַבּוֹר מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם אַף הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. אוֹ מָה הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק אַף הַבּוֹר מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר שׁוֹר הָיִיתִי לָמֵד שׁוֹר מִן הַבּוֹר. אוֹ אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר בּוֹר הָיִיתִי לָמֵד בּוֹר מִן הַשּׁוֹר. 3a וְלָמָּה תְנִינָתָהּ הָכָא. דְּאִית לֵיהּ מִילִּין סַגִּין. כֵּן. לֹא הֲרֵי מוֹשָׁב כַּהֲרֵי מִשְׁכָּב וְלֹא הֲרֵי מִשְׁכָּב כַּהֲרֵי מוֹשָׁב. נִיחָא לֹא הֲרֵי מוֹשָׁב כַּהֲרֵי מִשְׁכָּב. אִם מוֹשָׁב בְּטֶפַח יִטְמָא יִטְמָא מִשְׁכָּב בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים. מִפְּנֵי שֶׁטִּימֵּא מִשְׁכָּב בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים יִטְמָא מוֹשָׁב בְּטֶפַח. אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר מִשְׁכָּב הָיִיתִי לָמֵד מִשְׁכָּב מִן הַמּוֹשָׁב. אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר מוֹשָׁב הָיִיתִי לָמֵד מוֹשָׁב מִן הַמִּשְׁכָּב. וְלָמָּה תְנִינָתָהּ הָכָא. דְּאִית לִתְנוּייֵה סַגִּין מִילִּין. כֵּן. לֹא פָרָשַׁת נֵירוֹת כַּהֲרֵי פָרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִין וְלֹא פָרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִין כַּהֲרֵי פָרָשַׁת נֵירוֹת. אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִין הָיִיתִי לָמֵד פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִין מִפָּרָשַׁת נֵירוֹת. וְלָמָּה תְנִינָתָהּ הָכָא. דְּאִית לִתְנוּייֵה סַגִּין מִילִּין. כֵּן. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁהֵן בְּצַו מִיַּד וּלְדוֹרוֹת. אַף כָּל שֶׁהוּא בְּצַו מִיַּד וּלְדוֹרוֹת. אָמַר רִבִּי לָא. צָרִיךְ הוּא שֶׁיֵּאָמֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְהַשּׁוֹר מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִיטַּפְּלִין בִּנְבֵילָה. דִּכְתִיב וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ וּכְתִיב בַּבּוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. יָֽצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִיטַּלְטְלִין. 3b יָצָא אָדָם שֶׁאֵין לוֹ הֲנָיָה בְמוֹתוֹ. וְהָאֵשׁ מְלַמֶּדֶת עַל כּוּלְּהֹן שֶׁהוּא חַייָב עַל הָאוֹנְסִין.

Traduction

R. Aboun b. Hiya au nom de R. Samuel b. R. Isaac explique (pourquoi la Mishna signale les points de divergence et de similitude entre les 4 catégories énoncées): il est vrai que si la Mishna n’énonçait pas la catégorie du bœuf, on aurait pu la déduire de celle du fossé, par a fortiori, et dire: puisque, pour le dommage causé par le fossé, qui n’a pas dans sa nature la faculté d’aller chercher l’objet qu’il détruit, le propriétaire sera tenu de payer la perte, à plus forte raison la même pénalité sera imposée pour le dommage causé par le bœuf, qui a la faculté d’aller détruire. A quoi l’on peut répliquer que ce raisonnement n’est pas fondé: car le fossé (ouvert), dont le danger est permanent, le propriétaire n’est pas toujours condamné au paiement entier (mais seulement à la moitié, au cas où le bœuf n’est pas coutumier du fait). D’autre part, la Mishna ne pouvait pas énoncer seulement la catégorie du bœuf, non celle du fossé, en invoquant le raisonnement précité d’a fortiori, puisque l’on ne peut pas supposer pour le fossé le cas du paiement de la moitié lors d’un premier dommage. Il aurait suffit, en effet, de signaler l’importance de ces deux catégories, sans exposer les raisons qui font citer chacune d’elles à part; on les détaille pourtant, afin de démontrer l’urgence avec développement des mots. Ainsi, il est dit (15)V. Torath Cohanim, et Braïtha de R. Ismaël, ou série des 13 règles d'interprétation.: les particularités de la règle relative au siège du gonorrhéen ne ressemblent pas à celles qui concernent son coucher, ni à l’inverse, celles du premier au second. Or, certes, les particularités relatives au siège ne ressemblent pas à celles du coucher d’un tel homme, car, pour le premier point, le gonorrhéen propage l’impureté s’il s’est assis sur un espace de 6 palmes, tandis que son coucher entraîne l’impureté sur un espace de 4 palmes; on ne saurait donc conclure un de ces cas de l’autre, en raison de leurs différences, et quoiqu’il soit inutile d’insister sur cette différence, elle est exprimée en termes développés et redondants. De même on a dit: la section biblique du luminaire (16)''(Nb VIII; Cf. Siffri, section Nasso.'' ne ressemble pas à celle du renvoi des gens impurs, ni celle-ci à la première, et si l’une seule de ces sections avait été énoncées, on n’aurait pas pu en déduire l’autre; or, bien qu’il soit inutile de faire ressortir la divergence qui les distingue, on l’a dit longuement. Il eût mieux valu signaler l’analogie, en ce que ces ordres sont exécutables de suite et à l’avenir. R. Ila dit: la Bible a bien fait d’énoncer à part chacune des principales sortes de dommage (au lieu de laisser déduire une catégorie de l’autre). Ainsi, pour le bœuf, on apprend que le propriétaire lésé (en n’importe quel cas) commence par prendre part au cadavre qui lui revient, selon les mots (Ex 21, 34): ce qui est mort sera pour lui (sauf à se faire rembourser le reste de la perte). Mais les mêmes mots exprimés au sujet de la fosse servent, selon l’enseignement de R. Ismael, à viser une exclusion (17)Au lieu d'une extension, déjà déduite du précepte pour le bœuf., savoir celle de la terre immobilière, ou d’un homme mort dont on ne peut tirer nul profit (18)Tossefta à ce, ch. Cf. J., (Shabat 10, 6).. Enfin, par la règle du feu, on apprend qu’en tous autres cas accidentels (comme le feu), on est responsable de la perte).

Pnei Moshe non traduit

אם לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור. אמתני' קאי והכי פירושא דר' שמואל מדייק מ''ט דהתנא דמתני' לא קיצר בדבריו שלא היה לו לשנות כל כך לא הרי במתני' אלא הוי ליה למינקט לא הרי השור כהרי הבור לא הרי הבור כהרי השור שהן כסדר שפתח בהן וכסדר שהן כתובין בפרשה ותו לא הוי צריך למינקט לא זה וזה וכו' דלא הוי שייך למיתני הכי. והשתא מסיק ומפרש לה דאם הוה תני הכי ודאי היינו יכולין לפרש שפיר לא הרי:

אם לא נאמר שור. כלומר דכך הוי מצינן לפרש דאם תיקשי למה נאמר שור הרי אנו יכול ללמוד שור מן הבור בק''ו דמה הבור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שור לא כ''ש:

אי מה הבור וכו'. כלומר וע''ז הקושיא שפיר יכולין אנו לתרץ ולומר דשור לא מצית למילף מבור משום דה''א מה בור מועד מתחלתו לשלם נזק שלם כן השור והוא הקרן לעולם נזק שלם משלם ובאמת לאו הכי הוא הילכך איצטריך למיכתב שור:

או מה השור משלם ח''נ. השתא מפרש לא הרי תניינא שהיינו יכולין נמי לפרש שפיר אילו הוה תני הכי דאי הדר פרכת ליכתוב שור לחוד ונילף בור משור מק''ו מה שור שאין תחלת עשייתו לנזק חייב בור שתחלת עשייתו לנזק לכ''ש היינו יכולין להשיב ג''כ דבור משור לא מצית למילף משום דה''א אי מה השור מתחלתו ח''נ הוא דמשלם אף הבור כן והילכך איצטריך למיכתב בור:

אילו לא נאמר שור וכו' או אילו לא נאמר בור וכו'. כמהדר ומסיק למילתיה הוא. וכלומר דהשתא הא הוי ידעינן שפיר לפרש האי לא הרי שור כהרי הבור ולא הרי הבור כהרי השור אי הוה נקיט התנא הכי. דמתחלה היינו מפרשין כוונת התנא לומר למה נאמרו שניהם הרי אנו יכולין ללמוד שור מן הבור או בור מן השור ועל זה הוי קאמר לא הרי השור כהרי הבור וכו' ולפיכך אי אתה יכול ללמוד זה מזה ואיצטריכו תרווייהו. הכי ה''ל למינקט התנא בלישניה ותו לא הוה צריך למיתני לא זה וזה כהרי המבעה או כהרי אש דלא הוה שייך למיתני הכי:

ולמה תנינתה הכא. ולמה באמת שנה התנא כל הני לא הרי דלא צריך במתני':

דאית ליה מילין סגין. משום להגדיל תורה הוא שרצה התנא להשמיענו שיש הרבה דברים וחילוקי דינים ביניהם ולכולם יש לזה מה שאין בזה:

כן לא הרי מושב. כן מצינו דהתנא בברייתא שנה לא הרי ואף על פי שאינם צריכין להורות לנו שיש בזה מה שאין בזה:

לא הרי מושב. בברייתא דר' ישמעאל בת''כ מבנין אב מכתוב א' כיצד לא הרי המשכב וכו'. ואין אנו יכולין ללמוד זה מזה. וקאמר התם הצד השוה שבהן שהם כלים עשוין לנוח אדם לבד והזב מטמא אותן ברובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים אף כלים שהם עשוין לנוח אדם בלבד הזב מטמא אותן וכו' וכלומר לאפוקי אם הם כלים שעומדים לאיזה מלאכה אחרת וכדמסיים התם יצא המרכב שהוא עשוי לסבלון אחר. ולפיכך דין המרכב חלוק מהן שאין מטמא האדם לטמא בגדים במשא הזב:

ניחא לאש הרי מושב כהרי המשכב. הש''ס מפרש לה מתחלה הני לא הרי והדר מסיק למילתי'. וקאמר דודאי אילו כתב מושב לא הוי אתי משכב מיניה וכלומר לשיעורו דאע''ג דטומאתו הוה ידעינן דמאי שנא משכב ממושב מ''מ שיעורו לא הוה ידעינן דשיעור טומאת מושב בטפח ושיעור המשכב בד''ט:

ואם מושב בטפח יטמא משכב בד''ט. בתמיה וכלומר דזה ודאי לא היינו שומעין אם היינו למדים משכב ממושב אלא ה''א שיעור המשכב כשיעור המושב:

מפני שטמא משכב בד' וכו'. וכן נמי ניחא לן לפרושי אידך בבא לא הרי המשכב כהרי המושב ואילו לא כתב אלא משכב לא הוי ידעינן דמושב מטמא בטפח שהרי משכב מטמא בד' ומפני שטמא משכב בד' יטמא מושב בטפח בתמיה הרי אנו למדין מושב ממנו וה''א שיעור המושב כשיעור המשכב:

אילו לא נאמר משכב וכו' אילו לא נאמר מושב וכו'. מהדר למילתיה כדלעיל דודאי אין אנו יכולין ללמוד זה מזה. וא''כ הלא הרי הוא ניחא. אלא דמילתא דלא צריכא היא דמה בא התנא להשמיענו בזה דפשיטא היא שאין השיעור של האחד למד מחבירו ועוד דאין לא הרי הזה שום ענין להצד השוה שאנו למדין מבנין האב הזה וכך היה צריך לומר מה מצינו במשכב ומושב שהם כלים עשוין לנוח האדם לבד וכו' אף כל כלים שהן עשוין וכו' ותו לא:

ולמה תנינתה הכא. ולמה באמת שנה התנא הני לא הרי דלא צריכי:

דאית לתנוייה סגין מילין. שרצה להשמיענו שיש דברים בזה מה שאין בזה וכוונת התנא להגדיל תורה בדברים הרבה:

כן לא פרשת נרות. וכן מצינו עוד שם ששנה התנא לא הרי ללא צורך אלא כדי ללמדינו להגדיל תורה. וברייתא אחריתא היא שם. מבנין אב משני כתובים כיצד לא פרשת נרות כהרי שילוח טמאים ולא פרשת שילוח טמאים כהרי פרשת נרות הצד השוה שבהן שהם בצו מיד ולדורות אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות. בפרשת נרות כתיב צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו' זהו בצוואה ובעשיה כתיב ויעש כן אהרן וגו' ובפ' שילוח טמאי' כתיב צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו' וכתיב התם ויעשו כן. בני ישראל וישלחו וגו':

אילו לא נאמר פ' שילוח טמאים וכו'. כלומר דמי לא ידע זה וכי הייתי למד פרשה אחת מחברתה דמה ענין שילוח טמאין לפרשת נרות וע''כ הוצרך הכתוב לכתוב בשניהן שהן נוהגין מיד ולדורות וא''כ לא הרי דתני למה לי:

ולמה תנינתה הכא. ולמה באמת שנה התנא כאן הני לא הרי דלא צריכי:

דאית לתנוייה סגין מילין. רוצה לנו ללמד לשנות הדברים ולהגדיל התורה:

כן הצד השוה שבהן שהן בצו וכו'. כלומר כן הוא הדבר וזה היה התנא בא להשמיענו שכל שהוא בצו הוא מיד ולדורות וא''כ לא היה צריך לשנות אלא כך מה מצינו בשניהם שהן בצו והן מיד ולדורות אף כל וכו' ומאי לא הרי דקאמר אלא דלפעמים מאריך התנא בדברים כדי ללמדינו שיש להגדיל התורה ולהאדירה וכמו ששנה לנו במתני' דהכא. הדין הוא פירושא דהאי מילתא:

א''ר לא צריך הוא שיאמר לכל א' וא'. מילתא באנפי נפשה היא דר' אילא אקר' קאי ונותן טעם למה הוצרך הכתוב לכתוב לכל הנזקין ואע''פ שאנו יכולין ללמוד אחד משנים או מג' במה הצד מכל מקום צריך שיאמר הכתוב להלכותיהן:

השור מלמד שהבעלי' מטפלים בנבלה. מלמד על כל הנזקין שעל הניזק לטפל בנבלה ולמוכרה ולוקחה בנזקו והמותר ישלים לו המזיק כפי המגיע לו:

דכתיב והמת יהיה לו. דליכתוב רחמנא שור תחת שור ולישתוק אלא ללמדינו והמת יהיה לו לניזק ומלמד ג''כ על שאר הנזקין. וכתיב בבור והמת יהיה לו. ולהבעלים מטפלין לא צריך דנלמד משור אלא למעוטי כדתני רבי ישמעאל:

יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. שחפר בור סמוך לרשות הרבים כדי לעשות יסוד לחומת ביתו ומחמת כן נתקלקל הקרקע ונפלה ומיהיה לו קא דריש יצא קרקע דלא טלטל:

יצא אדם שאין לו הנייה במותו. דמת אסור בהנאה ולא שייך יהיה לו:

שהוא חייב על האונסין. אם הזיק בגופו כמו אש שבא ההיזק מחמת אונס:

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. הָדָא אָֽמְרָה. אָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵירוֹ תְּחִילָּה אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנַעֲשֶׂה נִזָּק חַייָב. דִּכְתִיב וּמַכֶּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה. יְשַׁלֵּם פְּחָתָהּ.

Traduction

S’il y a eu dommage, le propriétaire de ce qui a causé le dommage, dit la Mishna, est obligé de payer à l’aide de ses meilleures terres''. Par le premier terme superflu, dit R. Yossé, il est prouvé que si quelqu’un, après avoir blessé (ou lésé) autrui, est lui-même endommagé, il doit pourtant payer à son prochain le montant de la perte; car il est dit (Lv 24, 21): Celui qui frappera une bête à mort devra en rembourser le prix.

Pnei Moshe non traduit

פיסקא. וכשהזיק חב המזיק וכו'. גרסינן הכא קודם א''ר יוסי. ובספרי הדפוס נתחלפה השיטה:

הדא אמרה. מדקאמר וכשהזיק וכו' פשיטא כשהזיק הוא אלא ללמדנו אדם שחבל בחבירו תחילה אפי' אח''כ נעשה הוא ניזק מחמת זה הוא החייב לפי שהתחיל בהיזק:

דכתיב. ומכה בהמה ישלמנה. ישלם מיבעיא ליה אלא ללמדינו ישלמנו לה כלומר אפי' נולד גם להמזיק נזק מחמת המכה הוא ישלם לבעל הבהמה ולא חבירו שאינו צריך לחזור ולשלם היזק שלו מכיון שהוא התחיל:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source